ניווט במורכבות

(המשך תיעוד של רשמים מהעבודה בהאיטי. את החלק הראשון אפשר למצוא כאן, ללחוץ על התמונות להגדלה))

שני

החבר'ה מארגון AZN במחנה באטימה ארגנו לשלומית מסיבת פרידה. מדובר בחבורת מנהיגות צעירה שלוקחת אחריות לסיוע לארגון פעילות ולשיפור תנאי מחיה. הם התעקשו לנסוע איתה לסופרמרקט וואמרו לה 'תבחרי כל מה שאת רוצה ואנחנו נקנה לך' (מדובר באנשים חסרי כל שאספו פרוטה לפרוטה לשם כך, סופרמרקט זה החלום הכי רחוק שלהם).

פגישת ההדרכה הראשונה עם המנהיגים הקהילתיים.

ובערב הגיע הגשם.

שלישי

ביום שלישי בבוקר זרחה השמש על רחובות שטופים, האבק נשטף והעיר התנקתה. הרחובות חזרו לפעילות רוחשת כאילו לא היה אתמול בלילה.

הסטודנטים של מאריז מתייצבים ב8:30 למפגש עירניים, מלאי ציפיות מחייכים. חבורה משובחת. עבדנו על מיומנויות הכנה, הנחיה וסגירה של הסדנאות שהם מתכננים להעביר ולאחר מכן עבדו בזוגות על הכנת תוכנית עבודה להדרכת נושא הטראומה למורים, כמרים, אנשי צוות רפואי ואחרים.

האנשים האלה נותנים תקווה להאיטי.

נוסעים ברחובות מפותלים, בדרכי עפר בין חומות, מדלגים בתוך אינספור מהמורות, מריו מתמרן בין רחובות חסומים לרחובות פקוקים לבין מעקפים קטנים. מסביב תנועה אינסופית של חיי הרחוב, נערים מוכרים שתיה מתוך שקים שעל ראשם, נשים נושאות דוכן שלם על הראש, דוכנים למכירת תקשורת ילדות עם תלבושת אחידה מפוארת וסרטים בשער חוזרות מבית הספר. פורט או פרינס מתנהלת בדרך מסתורית, שיגרה מוטרפת. אנחנו חותרים בתוך כל זה לבית הספר שם נפגוש את קבוצת הסטודנטים שעושים פרוייקטים קהילתיים.

הפגישה עם הסטדנטים תחת יריעה- בית ספר מאולתר. אנחנו עובדים על העברת הפרוייקטים מתכנון לעשיה בעזרת מתודה של 'ציר הזמן' . הם מסמנים אבני דרך לפרוייקט, מנסים לדמיין את התרחשותו בסופו. בהאיטי המרחק בין דיבור לעשיה הוא עצום, והחברה האלה הם חלק מהתרבות המקומית.

יום רביעי

נסיעת הבוקר לפאקו, נעמה שומעת צלילים מוכרים מהרדיו המקומי, אנחנו מבקשים ממריו להגביר וברכב נשמע שיר מזרחי של ישי לוי המתנגן במלוא הקצב והעוצמה.

קבוצת הסטודנטים של מאריס הציגו בתחילת המפגש את מבנה ורציונל ההדרכות שהם מתכוונים להעביר בנושא טראומה,לדעתי הם מוכנים בהחלט. אנו מחפשים להם מקומות להדרכה , יאללה לעבודה.

חלקו השני של המפגש הוקדש להבנת המודל הרב מימדי של השיקום (פיזי, ארגוני, רגשי, רוחני) תוך הבנת השלבים השונים ובמיוחד המעבר הניצב בפניהם מהתאוששות לשיקום.

דיברנו על התפקיד שלהם בעניין הזה בסוף המפגש הם סימנו מטרות אישיות בתחום. הכוונה לעודד כיוון זה גם בחלק המסיים של סדנאות 'גישה לטראומה' שהם יעבירו למורים, כמרים, מנהיגים קהילתיים ואנשי רפואה.

הדבר הקרוב ביותר לשהות כאן הוא מילואים בלבנון בשנות השמונים. לאחר נסיעה מזוגזגת נוספת אנחנו עוצרים רגע בדירה מכינים ארוחת צהריים חפוזה והופ למשימה הבאה.

פגישה שניה עם המנהיגות קהילתית. עסקנו באתגר המעבר מהתאוששות לשיקום, בסוגי הון חברתי, באפשרות ובצורך לבנות מערכות יחסים אחרות בתוך השכונה ועם ארגוני סיוע מחוצה לה. בחלק השני של המפגש לימדתי אותם את המודל הלוגי לכתיבה והגשת בקשות תמיכה מארגוני סיוע.

העבודה עם האנשים הללו היא חלומו של כל עובד קהילתי. אפשר להרגיש בכל פגישה את התרומה המיידית.

סמוך אלינו יש משלחת קובנית, שכנים קרובים ולא אהודים בהאיטי, בכל אופן אחר הצהריים הם משדרים ברמקולים ענקיים מוזיקה נהדרת. אין מחלוקת שבזה הם טובים.

יום חמישי

בוקר בשדה התעופה, מקבלים את פניו של נפתלי, לאחר מכן מפגש ממש טוב עם גדעון מהג'וינט לאיתור ארגונים לשותפות בעבודה עם הקבוצות שלנו שיוכלו לקבל אותן כשנצא. דיברתי עם עיישה מ IRC והבטיחה שתפיץ לצוות שלה. יש יסוד לתחילת אופטימיות.

פגישת הצהריים עם הסטודנטים בסיטה סוליי. שמענו דיווח על הפרוייקטים. עשינו תרגיל 'נתינה' מוצלח.

דיברנו על חוסן קהילתי, על שלושה סוגים של הון חברתי ועל הדרך לייצר אותם. בשלב מסויים הצעתי להם את רעיון 'תעביר את זה הלאה' כמשימה אפשרית, פשוטה שלא דורשת משאבים וניתנת לביצוע כאן ועכשיו. בהתחלה התלהבו אחר כך כשהבינו שמדובר בעניין מעשי יצאה להם הרוח מהמפרשים. ככה זה כאן יש מרחק רב בין דיבור לעשייה.

התחבורה הציבורית המקומית מתבססת על יצור משונה המכונה 'טאפ טאפ'. הטאפטאפים הן משאיות וטנדרים שהוסבו לאוטובוסים. נוסעי הטאפ טאפ נדחסים פנימה בצורה שלא תיאמן (מה שהיה קרוי אצלנו 'ערמה תורכית') וכאשר נגמר המקום בפנים תמיד אפשר להתלות עליו מאחור. הטאפ טאפ הוא לא רק רכב הוא גם יצירה אמנותית. לכל טאפ טאפ נשמה משלו ציורים בשלל צבעי הקשת (הכתום שולט – ללמדך עד כמה רבה הזדהותם עם אחינו בציון) על אחוריו מופיעות דמויות רבות השראה אלילי העבר וההווה. לצלם טאפ טאפ זו מלאכת אמנות בפני עצמה, הם תמיד בתנועה מהירה, אף פעם לא עוצרים. והחידה האמיתית – איך ההוא מתחתית הערמה מצליח לצאת בתחנה שלו – נראה כאילו שיש לכל טאפ טאפ רק תחנה אחת, סופית.

עברנו ליד 'תעשיית הטקסטיל המקומית' ערמות בגדים על יד הנמל ואנשים מחטטים בהן. הסחורה מגיעה במכולות של בגדים משומשים מארה"ב. ומכאן מנווטת לשפע הדוכנים שבעיר.

הבגדים אמנם משומשים אך על ידם שוק הפירות גדוש כל טוב, מנגו, אננס, בננות צהובות וירוקות פרי הלחם ועוד פירות שבחלקם הגדול לא מוכרים לי, בכמויות גדולות. הניגוד בין הבגדים לפירות בולט.

עד כאן להפעם.

(מתוך מכתבים הביתה, יוני- יולי 2010)   

משתף אתכם בתמונות: המלון המפואר בו אני מתגורר, החיים ברחוב וערי האוהלים.
ומצרף דברים שכתבתי.

בפורט או פרינס. אין עבודות בניה. לא ניכרת מלאכה מאורגנת לפינוי הריסות, אך הדגל המקומי נמצא בל פינה. כמה סמליות בארמון הנשיאות החרב ולצידו משמר במדים מהודרים בטקס הורדת הדגל היומי… צריך לראות כדי להאמין.

עיר שבורה, אנשים שהיו נואשים גם קודם הפכו לחסרי תקווה.

מנו: "כשאי אפשר לצפות לשינוי מבחוץ יש להשתנות מבפנים"

פילסטין: "הרבה מליונים נשפכו על סיטה סוליי, הם חולקו בין המושחתים בפנים למושחתים מבחוץ, לשניהם יש עניין בהשארת המצב הנוכחי"

סולה: "ארגוני הסיוע מפנים לנו את הגב, באים עושים סיבוב והולכים, אתם נתתם את הנשמה הייתם איתנו"

… "ההדרכה שקיבלנו שווה יותר מכסף, היא אפשרה לנו לישון בלילות, לאכול, לעבוד, לחיות"

האנשים נראים נקיים ומטופחים, אין תחושה של עליבות ברחובות, יש תחושה של עוני עמוק, כאוס, התרוצצות, עדר בלי רועה. רוב האנשים צעירים, נראה כי תוחלת החיים לא גבוהה. החיים מתנהלים בין החורבות. מחזה אפוקליפטי של מחנה פליטים ענק בין חורבות עיר שנתקעה אי שם בשנות החמישים של המאה הקודמת.

מנו אומר שיש כאן המוני NGO אך בהעדר הכוונה שלטונית, התוצאות הן מזעריות ביחס לכמות האנרגיה המושקעת.

בערב עלינו לשכונת יוקרה במעלה ההר, אספנו את גדעון בחצר מטופחת של וילה מצועצעת ששייכת לעולם אחר לגמרי מזה של העיר התחתית. גם שם המרחב הציבורי מוזנח, אין תאורה, כבישים משובשים, חוטי טלפון רפויים. במסעדה לא היה מקום, בית הגלידה עומד להיסגר ולבסוף נפגשה 'הקהילה הישראלית' בבית קפה, עם אוירה מקומית ולהקת מנגנים.

אנשים מהג'וינט, תל-השומר, תבל בצדק ואנחנו, עושים כאן דברים נפלאים. תבל בצדק מקימים מרכז קהילתי ועושים בו עבודת קודש, אך בעיקר מניעים את המקומיים להתארגן ולעשות.

ברגע זה נשמעה שאגה אדירה ברחובות פורט או פרינס, גול הובקע במונדיאל, ללמדכם שהעולם אכן מקום קטן הוא והכדורגל אופיום להמונים (דרך אגב הנבחרת שלנו היא ברזיל, הנועזים לובשים חולצות ארגנטינה)

יום שישי

העניין החשוב באמת כאן הוא המונדיאל, וברחובות שולטים הצבעים הברזילאיים, ישנם מתי מעט אמיצים המעזים לאהוד את ארגנטינה. כשנבחרת ברזיל משחקת משתררת דממה דרוכה בפורט או פרינס, כשמובקע גול נשמעת שאגה אדירה ברחובות. ההפסד של ברזיל יצר תחושה של אבל לאומי.

ביקרנו בבית ספר סן מארי המתנהל באוהלים ובחצר המבנה המקורי. שלומית ונעמה מעבירות השתלמות למורים. תחושת משפחה, יש כאן שמחה ואנושיות והוקרה לישראל. המורים שרים שיר פרידה ספונטני לשלומית.

בבית היתומים של מאמי ז'ורז'- "שאין עוד כמוה בעולם" (עפ"י נעמה)- למדתי את כוחו של המגע , החיוך, היחס הפשוט להצית אור בפניהם של הילדים והצוות. העבודה הפשוטה של הכאן ועכשיו, של 'להיות עם'. עשינו עם הילדים עבודת יד פשוטה. הם עסוקים, מחייכים וקופצים בשיא ילדותיותם, ילדים מגיל 3 ועד 13 נאבקים על תשומת ליבי ואני חושב על נכדי (חלקם בגילם) ועל המרחק האדיר. כששומעים 'בית יתומים' חושבים על 'בית' ועל אוליבר טוויסט. בית היתומים של מאמי ז'ורז' הוא מחנה אוהלים קטן וליבו שתי נשים עם לב גדול וחיוך רחב העושות את הבלתי אפשרי, יום יום.

במעבר חד אנו עוברים לקניות לשבת בסופרמרקט מערבי עמוס כל טוב, ללמדך שגם כאן יש הכל למי שיש לו.

בשעות אחר הצהריים אנחנו בדירה מנגבים טחינה, אוכלים סלט, שומעים מוזיקה עברית. שלומית אומרת שמרגיש לה 'אמצע דיזינגוף'.

מה עשינו היום:

- הדרכה ופרידה בסן מארי ואצל מאמי ז'ורז

- גיבוש קונספט להדרכה (הלקוח מפרויקט לחוסן קהילתי)

שבת

קבלת שבת עם שירים של קרליבך. לארוחת שבת מצטרפת טל הפיזיותרפיסטית, דיונים על מסורת וחידוש, רבנים ותפקידם וכו' וכו' סלון ישראלי במיטבו.

השמחה חוזרת לרחובות פורט או פרינס, כשארגנטינה מובסת במונדיאל. כל גול מחזק את תחושות השמחה לאיד, אנחנו פוסעים ברחובות המאובקים ורואים אנשים מאושרים.

פוגשים את מנו בביתו, שותים מיץ מנגו וגזר ב'כוסות גבוהים', הוא מודה לאל שהוא גר בהאיטי ולא בארצות הברית (שם התגורר שנים רבות). מקטר כרגיל על המצב והממשלה והעם, איש חכם ועצוב.

מדאם ג'ני מפעילה חנות קואופרטיבית המוכרת עבודות אמנות מקומיות יפיפיות, אנשי הסיוע הזרים ובתוכם אנחנו מגיעים לחנות בהמוניהם, מפגש מעניין.

מה עשינו היום?

- מנוחת שבת וטיפוח צוות.

- הכנתי במוצ"ש תכנית הדרכה ומסמכים עם חומר תיאורטי לתרגום.

- המשך טיפוח קונספט 'מהתאוששות לשיקום'

ראשון

אחר הצהריים יצאנו לסיבוב בעיר. אבק והריסות בל מקום, במחנות האוהלים מתנהלים חיים מלאים פינות משחק, בתי קפה מאולתרים, אנשים לבושים יפה, הכל שוק אחד גדול. מהומת אנשים ומכוניות, זוגות מטיילים ברחובות, כתובות קיר: 'עיזרו לנו', ציורים של 'האיטי בוכה', הסברים מלפני המבול על הדרך להימנע משפעת החזירים, מתקן מאולתר לשטיפת מכוניות. ההתרשמות החדה ביותר היא כוחם האדיר של החיים, כח החיות הזורם ברחובות כשאני יודע שרוב האנשים כאן איבדו לא מזמן קרובים מדרגה ראשונה וחוו טראומה קשה ועד היום חיים בעוני נורא.

מה עשינו:

- הכנת תוכנית עבודה

- איתור רשימות ארגונים פוטנציאליים לשת"פ

- הכנת מסמך בנושא שיטות עבודה לתרגום.

שני

בבוקר עולים לפגישת עבודה של הג'ויינט במסעדה נחשבת בפטיויל. מפגש עם פנים יפות של מאמץ בינלאומי בתחום שירותי הבריאות, התעסוקה, הנגשה לנכים, חינוך וכל נעשה בשותפות ובגבה העיניים עם אנשי המקום.

פגישת ההדרכה הראשונה עם המנהיגים הקהילתיים. התאהבתי בהם!

חבורה של אנשים רציניים ואכפתיים החיים בשכונה הקשה ביותר בפורט או פרינס. מקום בו אין מערכות שירותים ציבוריות, הממשלה לא קיימת והם קמים ועושים:

סנה – עובד עם הנוער, אלכס ופטיטום – מסייעים לילדים להכנס לבתי ספר, לוסיין מארגנת את הנשים כרגע בפרויקט השגת מכונות כביסה (יחליפו את הכביסה הידנית), אפניד מנגישה את החינוך ליתומים, סנטלו – מוציא נוער ממעגל הפשיעה, פליקס ארגן קבוצת תמיכה בנפגעי טראומה, מתוך מה שלמד בפרויקט שלנו התחיל בכנסיה עם שלושה אנשים וכעת יש לו 160 משתתפים כשהוותיקים חונכים קבוצות של חדשים. החיוך שחזר לפניהם שווה לו הכל. נפתלי – עושה מפגשים חינוכיים לגיל הרך, דנסמוג מספר על פורום המנהיגות של סיטה סוליי, ארדל יזם פרויקט סניטציה שהוציא המונים לרחובות אחרי שנתן דוגמא אישית, היום הם מקימים ארגונים. מארי קתלין ז'ק – מארגנת יחד ארגוני נשים בקהילה…

במפגש עשתה החבורה הזו עבודת למידה רצינית. ב'חקר מוקיר' העלו 18 עצות טובות לפרויקט מוצלח בסיטה סוליי. לאחר מכן למדנו על 'מעגל הבריאות' והתפתח דיון מרתק.

לסיום ביקשתי מהם לתאר את ההבדל בין התאוששות לשיקום. אנשים מביאים דוגמאות מתחום הבריאות. סנה מביא דוגמה מתחום הספורט – כשברזיל הפסידו קיבלתי את זה קשה וניסיתי להתאושש, למחרת כשארגנטינה הפסידה הגיע שלב השיקום. כשהעברנו את השיחה למגרש האמיתי עמדנו על כך שפעילותם הנוכחית נמצאת עדיין בשלב ההתאוששות מכוונת להסתדר איכשהו במצב הנוכחי. יש לפניהם אתגר עצום לסייע לעצמם ולקהילותיהם לעבור לשיקום, לבניית עתיד שונה. ביקשתי מהם- לשיעורי בית- לחשוב על תפקידם כמנהיגים במעבר מהתאוששות לשיקום.

בכמה מילים – כיף לעבוד איתם, אנשים נהדרים, מתפלל להצלחתם.

ובערב הגיע הגשם.

לא מדובר על גשם אלא על שיטפון היורד מן השמיים ללא הפוגה. הכל זורם כאן, הכבישים מוצפים. חלקת האדמה הקטנה של אנשי האוהלים הופכת לעיסת בוץ דביקה. איך מרגישים היתומים של מאמי ז'ורז', איך ישן מריו הנהג שלנו. אחרי איזה לילה אפגוש את הסטודנטים מחר?

על מה חושבים המנהיגים הקהילתיים. אלוהים מה אתה רוצה מהאנשים הללו?

הקהילה מורכבת משילובם של מרכיבים בארבעה מעגלים, ארבע שכבות:

1. המרחב הפיזי /מקום הוא המרחב (ריאלי או וירטואלי) בו מתרחשת הקהילה.
2. המרחב המוסדי, – המוסדות הפורמליים והלא פורמליים בתוך הקהילה ובסביבתה.
3. מרחב היחסים – מערכות היחסים, סך כל היחסים הרגשיים בתוך הקהילה ובינה לבין סביבתה והתגובות הרגשיות שהיא מעוררת.
4. מרחב התרבות – המשמעות וההצדקה וההסדרה ליחסי הגומלין למערך המוסדי ואף למימד הפיזי. ליבה זו כוללת ערכים, נורמות, אמונות, תקוות, זהויות, וחזון.

ניתן להיעזר בארבע שכבות אלה לצורך אבחון הקהילה, מיפוי היחסים בתוכה ואף לצורך שיקום, כפי שהסברתי במאמר על מעגלי הקהילה ככלי לשיקום קהילתי  (באנגלית). ניתן להסתכל על ארבעה מימדים אלה כעל שכבות של בצל, כך שהמימד הפיזי הוא השכבה החיצונית, והמימד התרבותי הוא הפנימי ביותר. ההיכרות עם הקהילה תיעשה מבחוץ פנימה: קודם כל אפיון ההיבטים הפיזיים, ולאחר מכן היכרות עם הצדדים הארגוניים, הרגשיים והתרבותיים. בעת התהליך הקהילתי יש לבסס קודם כל את השותפות התרבותית ולאחר מכן- מבפנים החוצה- את השכבות האחרות. ניתן גם למצוא מענה לחולשה של אחד ההיבטים הללו בקהילה בחיזוק ההיבטים האחרים.

במאמר המצורף ניתן למצוא תיאור מלא ומפורט של  המודל, שילובו בתיאורית המערכות המורכבות וניסיון להגדיר באמצעותו את המושג החמקמק "קהילה". להורדת המסמך המלא: מודל מעגלי הקהילה.

לעיון נוסף: מצגת בנושא שיקום קהילתי בעזרת מודל מעגלי הקהילה מכנס jerucss08 בה מוצגות כמה ממסקנות הדוקטורט שלי.