האיטי (4)

יומן מסע, מכתבים מנסיעה נוספת להאיטי.

יום רביעי

הגענו אתמול להאיטי, למקום מוכר, לאנשים אהובים. נדמה כאילו רק יצאנו לרגע וחזרנו.

הפעם זה אינו המבט הסקרן של תייר, של אדם המנסה להכיל מציאות חדשה, זרה… לצלם את הרגע שאולי לא יחזור.

זה מבט הבוחן נופים מוכרים, תווי פנים של אנשים: האם השתנו? מה מצב הרוח?

מזג האויר עושה עימנו חסד. נעים ביום וקצת קריר בלילה, המקומיים אומרים שזה ממש לא אופייני.

ביום השני נכנסנו לקצב של עבודה (סוף סוף) והלוח כבר דחוס בפגישות עד צאתנו (אנחנו שוקלים לדחות את היציאה ביום מה שלא יפריע לחזור ארצה בזמן).
היום הייתה פגישה ראשונה עם הסטודנטים של מאריז, התייצבו בהרכב כמעט מלא, היו מלאי תשבחות על מה שהפרוייקט עשה להם, סיפורים על בקשות שהם מקבלים לעוד הנחיות במקומות שונים, על הסיוע שלהם בתקופת הכולרה ועוד. חבורה טובה. עשינו תאום ציפיות והתחלנו גם בתוכן. מעכשיו יש פגישה בכל בוקר, לא כולל שבת וראשון.
נפגשנו עם סורל, יו"ר הפורום של סיטה-סוליי בביתו. מאז היינו כאן החלים מתאונת דרכים. שוחחנו שיחה ארוכה על המצב בכלל ובסיטה סוליי בפרט. סיכמנו על עבודה בארבע קבוצות:
מנהיגות קהילתית, רופאים, כמרים ומורים. נעבוד איתם ברציפות ובמקביל כדי להספיק כמה שיותר.
העניין המרכזי כאן הוא הכולרה שמטילה פחד אימים על אנשים, למרות שכללי הזהירות פשוטים ואפשרות הריפוי קלה. שוב ושוב הם מבקשים מאיתנו לעזור להם להתמודד עם העניין.

המלון בו אני שוהה הוא הפעם מלון אמיתי, תודעת הסניטציה כאן מושלת, החדרים מבריקים ומדיפים חומרי ניקוי, בכל מקום מתקנים עם מים לשטיפת ידיים. החדר מצויד (אפילו טלויזיה), חשמל באופן כמעט רציף (מידי פעם הפסקה קצרה, כדי שנזכור היכן אנחנו).מסביבנו משלחות מהעולם וצוותי תקשורת.

בקיצור, חזרנו לכאן וממשיכים בעבודה נמרצת.

יום חמישי

שבת שלום, אנשים יקרים,
עוד יום בהאיטי מתקרב לקיצו.
הייתה לנו סדנה נחמדה עם הסטודטים. הם בחרו ועיצבו דמויות דמיוניות שילוו אותם כל הסדנאות. היום עבדנו על הדרך בה מתמודדות הדמויות עם אתגרים ומכשולים כדרך לחזור על מודלים להתמודדות. אחר כך הם פיתחו סדנאות משלהם.
אחרי שגמרנו את הסדנאות ביקרנו בפרויקט חינוכי של ארגון 'פרודב' . בראש הארגון עומד ישראלי מקומי והוא מצליח לחולל נפלאות בקנה מידה מקומי. אפשר לראות בתמונות המצורפות בית ספר חדש יפיפה נדיר שהוא בנה בתקציב זעום יחסית למיליארדים שזורמים כאן לשום מקום. בפרוייקט עובדות שתי ישראליות האמא של אחת מהן באה לבקר ולקחה את ילדי הכפר לריצה. מחזה סוריאליסטי.

161220101036

161220101033
ככל ששומעים על מורכבות המצב כאן, יש תחושה של חוסר תוחלת. ומצד שני במצבים מורכבים אין יכולת לנבא מה תהיה הפעולה שיוצרת שינוי, כל מה שאתה יכול לעשות זה לנסות להשפיע לכיוון הנכון. נראה לי שזה מה שאנחנו מנסים לעשות.
בליל שבת אנחנו מוזמנים לארוחת ערב אצל שרונה ומנו, מרחק הליכה מהמלון. מבחינת אוכל אנחנו מצויידים היטב (חוץ מהעובדה שירקות הן מחוץ לתחום ובשר לא קיים ברפרטואר).

יום שישי

171220101043

 

בוקר. סדנת 'אבל' עם הסטודנטים. אנחנו ממשיכים לעבוד עם החברים הדמיוניים שלהם. ה'חברים' דווקא הגיעו שמחים הבוקר (ז'ילברט מספרת שמרוב התרגשות לקראת הסדנא התקשתה להתפלל). והנה עשינו להם תרגיל של אבדן קרוב / חבר יקר. במהלך התרגיל הציגו קבוצות שונות את מנהגי האבלות המקומיים, סיפורים מרתקים ומגוונים מפגש של נצרות וודו.

171220101046

לאחר מכן שאלנו האם ה'חברים' הדמיוניים אולי מתקשים ללכת בתלם המסורת ואז נחשף המתח בין הפרט לחברה, תארו את הקושי להשלים עם אבדן אנשים שלא ראו את גופותיהם לאחר רעידת האדמה, את הטקסים המאולתרים שעשו עקב הנסיבות, את אבדן הקשר הלא פתור, התעורר דיון מרתק. לסיום רובי העביר להם סדנת התכתבות עם מישהו שהלך לעולמו (הפעם אמיתי) היה מרגש מאד ולסיום אחת המשתתפות עשתה תרגיל דמיון מודרך והרפיה לקבוצה.

ניתן לראות המון עבודות בניה ושיקום. הכל נעשה באופן ידני וביוזמה פרטית קטנה. אין טרקטורים, אין פרוייקטים גדולים. ניתן לראות בתמונות עבודות בניה וניקוי ברחוב של שרונה ומנו ופועל שסוחב בלטות לבנות חדר בסמוך למקום בו אנחנו מלמדים.

 בניה

צהריים. נסיעה למפגש עם אנשי סיטה סוליי, מדרכים ראשיות לסימטאות שבקושי הרכב עובר בהן, הכל שווקים, המוני אנשים בצדדים בסוף מגיעים לבית ספר. אני מעביר סדנא למנהיגות קהילתית ורובי לכמרים.

הפגישה מרגשת ביותר, תחושה של שליחות קדושה. 20 איש בחדר צפוף ואפל. נורה אחת דולקת ממש מולי. בסבב הפתיחה מסתבר שכולם מנהיגים של ארגונים קהילתיים , חלקם גם מורים. העניין העיקרי שמטריד אותם הכולרה. הם צמאים לאישור שהם בסדר. קלוד פייר אומר שנשאר רק להתפלל, אני אומר לו – טוב, אז בסוף הסבב, לפני שנתחיל לעבוד- נתפלל. מסתיים הסבב קלוד פייר נושא נאום קצר ומעולה על תפקיד מנהיגות קהילתית בעת הזו ועל הצורך לפעול יחד ואז שרים, עוצמים עיניים ומתפללים. אני מבין שאין ברירה צריך להתחיל עם הכולרה מסביר להם שאני לא ד"ר לרפואה ושאני בטוח שהידע נמצא בחדר. מתנהלת למידה משותפת, משמעותית, על דרכי הידבקות, מניעה וטיפול.

דיברנו על כך שחלק מהקושי בעניין הכולרה הוא חוסר האמון בממשלה ומכאן לשאלת האמון כמשאב חיוני ומתכלה למנהיגות באשר היא.

בהמשך הסדנא סיפורים מרתקים על הצלחותיהם כמנהיגים. אלי מספר על התארגנות מוצלחת של מנהיגי ארגונים אזרחיים כנגד תשלום שוחד בחירות. רוביהלינו מתאר כיצד למרות שלא הבין מה קורה ברעידת אדמה הסביר לאחרים – ושוב האמון?!, סילביו סיפר איך עזר למשפחתו וחבריו לאתר מידע על קרוביהם בזמן רעידת האדמה. מיזה מספרת על הקושי של מנהיג לבכות, אנשים מזדהים. אני מדבר על הצורך של מנהיגות להיות מחוברת לרגשותיה ולמצוא את הדרך לסייע לקהילה להתחבר לרגשות. דיברנו על הרגש כמשאב של חוסן ועל כך שלא צריך לחוש אשמה ברגעים של שמחה. מותר ואפילו רצוי למצוא רגעי אור באפילה. וכך הלאה מתוך הסיפורים למדנו על ערוצי החוסן לפי ה BASIC PH. היה קשה לסיים את הסדנא. תחושה של עשייה משמעותית. ניפגש ביום שני. ובינתיים רצים למלון על ה'תפר' של כניסת השבת.

ליל שבת.

אצל שרונה ומנו עם ז'אק ומאריס. שיחה שבמרכזה הקושי לראות תקווה בהאיטי. אני מספר על פרשת 'ויחי': כל בני יעקב יחד זו תשתית לבניית עם ומכאן מנסה לומר כי האתגר של היום הוא לחבר את כל השבטים כתשתית לאנושות טובה יותר. נראה לי שבהאיטי אפשר לראות גם את ההתגייסות העולמית כסימן חיובי, מסכימים שיש התפתחות לטובה באכפתיות האנושית ועדיין קשה להם עם התפתחויות מקומיות (במיוחד המהומות, שמועות פוליטיות זדוניות) ואינטרסים אפלים (למשל של ברוני סמים) שמעיבים על עתיד המקום.

מאריס הייתה מבוהלת מכך שבשבת אנחנו הולכים ברגל ברחובות, הציעה שהם ייסעו אחרינו, ויתרנו על ההצעה. הלכנו ברחובות אפלים ושוקקי פעילות בחזרה למלון.

שבת.

אני במלון , רובי יצא להדרכה, מסתבר שהדלק בעיר אוזל. מריו יצא לחפש דלק והצליח לקנות שני גלונים במחיר מופקע. כך הצליחו להגיע. בוצעו שתי סדנאות אחת למורים והשנייה לאנשי צוות רפואי. תוכניותינו לטיול מחר לא יצאו לפועל בגלל המחסור בדלק. נקוה שאפשר יהיה לנסוע ביום שני.

171220101048

מודעות פרסומת

האיטי (3)

הנה מנה אחרונה של יומן האיטי יולי 2010 + תמונות. הרשימות הקודמות: חלק ראשון, חלק שני.

יושב בבית קפה בטורונטו ומנסה לעכל את פער העולמות. אצטרך זמן ומרחק כדי לעכל, מודה לכל מי שאפשר זאת ומחזק את ידי האנשים הנפלאים שנשארו שם להמשיך .

שישי

בוקר, ביקור חובה בחנות של גיזל. מקום נעים, קואופרטיב אמנים , מחירים הוגנים. אני קונה מתנות ומזכרות ויודע שהכסף מגיע למקום הנכון. משם לגלריה של שרונה, מבחר ענק של אמנות מקומית, תמונה נוספת מכאן. עולים לסידורים וקניות בפטיוינויל, יום שישי אתם יודעים…

קרל ז'ן לואי – הוא האיטייני שהתמחה בפיתוח בינלאומי, עכשיו הוא מקים את WatchDog ארגון מעקב לבדיקת האפקטיביות של גורמי הסיוע. אין ספק – הדבר נדרש ביותר. נפגשנו איתו בתיווך גדעון. פגישה טובה, ביקשתי ממנו שיבוא לפגוש את קבוצת המנהיגות שלנו. לגייס אותם כאנשי שטח שלו ולהיות עוד גשר בינם לארגוני סיוע. רצנו מן הפגישה להכין ולהכניס את השבת.

שבת

לארוחת השבת החמה שהכנו מצטרפים המטעמים של שרונה ובתוך כך אנו מתפללים קבלת שבת. סביב השולחן אורחים: הדסה הפיזיוטרפיסטית ד"ר יבגני האורטופד, גדעון, מנו ושרונה.

הכנתי דפי זמירות שבת ואנו שרים ומקשקשים, לקינוח סלט פירות מקומיים.

שבת – עוברת לאט. יום ארוך וחם. התחלתי וסיימתי ספר. אוירה טובה. הדסה מצטרפת. שבת דוסים גם יחד.

ראשון

הר בוטלייה מתנשא מעל פורט או פרינס, חלק מרכס הערים העוטף אותה. רעידת האדמה ציירה עליו שני חריצים היוצרים צורת צלב ענק הנשקף מפינות רבות בעיר.

הבוקר לקח אותנו מנו לטיפוס על הבוטלייה. תחשבו על העלייה לעמונה, תכפילו את התלילות ותכפילו בעשר את האורך, תוסיפו את החום והלחות המקומיים ותקבלו אתגר אמיתי. שעה וחצי של טיפוס בלתי פוסק בשביל ביער. אתגר אמיתי, כשהגענו למעלה החולצות היו כלאחר מקלחת. קשה אבל מהנה.

כדי להרגע מהטיפוס נסענו לחוף הים. על אי התנועה בין המסלולים נטועים להם אוהלים. בצידי הדרך ערמות ענק של זבל, אין סוף להפתעות כאן. החוף עצמו היה מלא מקומיים רוחשים וגועשים. הים הקריבי חמים וצלול, איזה כיף. רמקולי ענק משמיעים את מוזיקת ההיפ – הופ המקומית שהיא אסון טבע בפני עצמו. במסעדה שעל החוף מצטופפים ההמונים סביב מקלט טלויזיה קטן לצפות בגמר המונדיאל. מריו ממלא שם תפקיד מנהיגותי.

ניסינו לשתות מאגוזי הקוקוס, המקומיים רואים בכך מעדן בריאות. הטעם ממש לא משהו.

בערב אנו מזמנים לארוחה אצל שרונה ומנו. בגלריה אני פוגש את יועצת ראש הממשלה. היא מספרת לי על הקושי להרים כאן את המערכת כששליש מהממשלה נהרגה וכמו כן רבים מן הפקידות הבכירה וכל המנגנון הממשלתי. אני חולק איתה את ההתרשמויות שלי בכלל ולגבי תפקיד הקהילה המקומית והקהילה הבינלאומית. מבקשת שאכתוב דו"ח ואשלח לה. כמו רבים כאן גם היא ידידת אמת לישראל עם קשרים רבים ואף הייתה בביקור אצלנו. התחלתי לכתוב את הדו"ח…

בהמשך ציפתה לנו ארוחה האיטאינית מעולה – בננות ירוקות מטוגנות, שורש המלנגה לימונדה קרה, סלט חריף ןאפילו שעועית שחורה עם אורז אכלתי. בענייני כשרות אפשר לסמוך, המטבח צמחוני לחלוטין ושרונה טורחת להזהיר את הדתיים שבינינו בענייני כשרות.

מנו הוא אסטרולוג חובב. עד מהרה התפתחה שיחת כוכבים מזלות סביב השולחן. ערב מהנה וארוחה טובה בסיום יום דחוס וכייפי.

שני

מפגשי בוקר עם הסטודנטים. הקצתי לכל קבוצה שעה. יופי של עבודה. ישבנו על הפרויקטים.

ניתחנו את מה שעשו עד כה, גיבשנו תוכנית להמשך, איתרנו משאבי תמיכה בשכונה ומחוצה לה. נתתי להם חוברת ובה פירוט של כ 700 ארגוני סיוע לפי תחומים. כל קבוצה תיצור קשר עם הארגונים הרלונטיים לה. בנוסף לכך אני מסייע להם לקבל תמיכה ממנהיגות השכונה (עניין שאחרת היה נמשך זמן רב). סוף סוף מתחילים לראות נחת מהחברה האלה, כל הקבוצות החלו בעבודה מעשית.

המחשת הפער בהבנת המציאות: הצעתי לקבוצה שיוזמת חלוקת מזון לנצרכים לאסוף מצרכים משכנים, אמרו שאי אפשר, הצעתי להתחיל בחצי כוס אורז, משהו קטן. הסבירו לי שכל אוכל שהם משיגים נאכל מייד, אין מלאי, חיים מהיום להיום.

המשאיות הגיעו לעיר. ללא אזהרה מוקדמת החל להגיע לעיר צי של משאיות וציוד כבד. ארמון הנשיאות מתחיל להיות מטופל. נסיעת הצהריים לקאזן נראית כמו פקק אחד ארוך. לא עזרו כל תרגילי ההחלצות והמעקפים של מריו, יש כאן עומסים שלא נראו כמותם.

פגישת הצהריים עם מנהיגות סיטה סוליי. הזמנתי את קרל לפגישה. קרל מקים כאן ארגון שינסה לעקוב ולנטר את פעילות הNGO . קרל מנסה לגייס את החבורה לסיוע ואני מצפה ממנו , יחד איתם, שיסייע להם ליצור קשרים עם ארגוני סיוע רציניים. הייתה פגישה טובה מקווה להמשך מועיל. לתוך הפגישה נוחת קב"ט ארגון העובד איתנו. למצוא ישראלי בודד, בלב איזור שנראה כמו מחנה פליטים עזתי, צמוד לשכונת הפשע הקשה בהאיטי (סיטה סוליי)  כמעט גרם לו להתקפת לב. הסברתי לו שדווקא מבחינה בטחונית אני מוגן ביותר, נמצא במתחם סגור תחת אחריות מנהל בי"ס מקומי עם קבוצת מנהיגות מקומית בטריטוריה שלהם ויש בינינו אמון הדדי רב. כל מקום אחר יהיה מסוכן יותר. קשה לומר שהשתכנע. בכל אופן השתכנע שאני מרגיש בטוח.

בהמשך המפגש עסקנו במודל הרב מימדי של שיקום קהילתי והתמקדנו בהשפעת המימד הרוחני על המעבר מהתאוששות לשיקום. הייתה שיחה כנה ומעמיקה על 'רוח השכונה' תפקידם של כמרים, מורים ומנהיגים. אנשים כאן לא חיים מהיום להיום אלא משעה לשעה, רגשות קנאה קשים, דאגה לעצמי כאן ועכשיו. רגשות אלה מקשים מאד על טיפוח אחריות קהילתית. אין מה לומר: כך נראים חיי העבדות. אמרתי שאני בטוח שיש בתרבות שלהם עוגנים של תקווה להתנהלות אחרת. הביאו מעט דוגמאות, בעיקר על דיבורים ופחות על מעשים. אמשיך לעבוד איתם על זה בפגישה הבאה.

הנסיעה לאסוף את נפתלי ונעמה בדלמה היא חוויה אפוקליפטית. דרכים לא דרכים, מלאות אדם, גלי אבנים ובתים חרבים לצד מחנות אהלים. החיים זורמים ברחובות הפוכים. נשים נערמות סביב למיכלי ומכליות המים. פה ושם שרפות אשפה קטנות. בכל מקום דוכנים שמוכרים הכל. בתוך כל זה שועט מריו, ילדים ניתזים לצדדים, אופנוענים כמעט נמחצים . בתוך כך עולה המחשבה 'ומה אם אנחנו היינו נקלעים למצב דומה?' יש לי כבוד רב להאיטינים שבמצב הבלתי אפשרי הזה הם שומרים על קור רוח ומנהלים חיים.

ללא הפסקה אנחנו עולים לפגוש את ג'ון אנגל במלון בפטיו וילה. בפתח המלון התגודדות של המוני צעירים לבושים חולצות טי שרט אחידות. מסתבר שיש כאן אליל היפ-הופ אמריקני ממוצא האיטיני שהקים קרן סיוע. השמועה אומרת שהוא מסייע בעיקר לבני משפחתו…

ג'ון שקט ומדוד, נראה לי שגלי הסיוע של 'אורחים לרגע' מציפים אותו. הוא מנומס אדיב חייכני ועמית , מסביר כי הוא ממוקד מאד באזורים מסוימים ופעילויות מוגדרות. יש לו קשר עם בי"ס בסיטה סוליי. בסיום הפגישה נראה כי :

-ג'ון ישמח להכניס את הסטודנטים שלנו לרשת הקהילתית שלו, נראה לי חשוב ובעל פוטנציאל.

– גון יבדוק אפשרות לקבל הדרכה בתחום הטראומה מהסטודנטים של מאריז במקומות בהם הוא פועל.

– ג'ון נכון לשקול יחד עם חבריו כל רעיון שנעלה לסדנה קהילתית וכו' , במגמה חיובית.

שלישי

בוקר, פרידה מרגשת מהסטודנטים של מאריז שעוברים לטיפולו של נפתלי. ממש נהניתי מרמת ההפנמה של החומר, אמרתי להם שאני מאמין בהם, אוהב אותם ומתפלל להצלחתם בדרך השיקום הארוכה, השיבו אהבה ותקווה.

צהריים, שוב קבוצת הסטודנטים הקהילתיים. סוף סוף הם מקבלים את מבוקשם 'המודל הלוגי' לתכנון והערכה וכלים לכתיבת בקשת תמיכה מארגוני סיוע. מפגש דחוס עם חומר רב. נתתי להם מסמך המסכם הכל בקריאולית. הם הבינו, גילו עניין שאלו שאלות טובות. בסוף המפגש הייתה התלהבות רבה, מחאו כפיים ואמרו שקיבלו כל אשר ביקשו. בשביל רגעים כאלה הגעתי לכאן.

זכות גדולה.

 סט מאריז פרידה

הוספתי פגישת בוקר לסטודנטים ביום רביעי. פליסטן תאם מקום שלא נח לאנשים. הם לקחו יוזמה ותאמו בעצמם למחר, מקום מפגש נח יותר בבית ספר לאחיות. אני שמח על לקיחת היוזמה.

נוסע עם נהג שאיני מכיר שאינו דובר אנגלית, למקום לא ידוע על מנת לפגוש את נציגי IRC. הדרך מתארכת. הם מנסים להסביר לי בטלפון, משהו בפטיונויל הנהג לא שמע על הרחובות הללו.

בסופו של דבר אנחנו קובעים נקודת מפגש מוכרת, משם ניסע אחרי הנהג שלהם. סופו של יום ארוך, כל הבגדים דבוקים לגוף מזיעה, לא אכלנו מהבוקר (שלא לדבר על קפה) תחושה של ג'יפה אמיתית. הנהג מגיע, נוסעים אחריו ברחובות מפותלים וחשוכים, עולים על דרך עפר ופתאום עוצרים ברחוב צר, בכניסה שומר חמוש. אחרי השער אנחנו נכנסים לוילה מפוארת ומדהימה, הכל משיש , פסנתר בסלון, טלויזיה במסך גדול, מטבח ענק (שתינו רק מים). כאן שוכנים אנשי ה IRC. הפגישה עצמה טובה מאד. הם פועלים בתחומים רחבים, גמישים בהתנהלותם. השם 'סיטה סוליי' מעורר בהם חרדה המהולה ביראת כבוד. כמובן, הם מנועים מלהיכנס לשם אך מוכנים לפעול מבחוץ עם אנשים שפועלים בפנים. יש תחושה שמכאן יכולים להתרקם קשרים מועילים. יתכן כי יפגשו עם קבוצת המנהיגות, נכונים לתת לנו שמות ארגונים רלבנטיים. הנושאים והדרך בה אנו פועלים רלונטיים להם. ז'נבייב היא האיטיינית לשעבר שחזרה מארה"ב לצורך הסיוע. מבחינתה החזרה להאיטי היא זכות גדולה . היא מפעילה תוכניות לילדים ובהחלט נכונה לשלב הדרכות טראומה של הסטודנטים שלנו בפעילותה. החלטנו לשמור על קשר צמוד איתם עד ליצירת קשרי עבודה.

הדרך חזרה לבד הייתה אתגר בפני עצמו. מגיעים לדירה ב 21:30 שפוכים ומטונפים. אך אי אפשר לוותר על מקלחת, ארוחת ערב והכנות למחר. ב12:30 אני נוחת סוף סוף במיטה בחדרי הקריר.

רביעי

היום האחרון למסע המופלא הזה.

בוקר, יורדים מהכביש הראשי דרך סמטאות נפתלות שהרכב בקושי עובר בהן, נכנסים לחצר ובה מבנה אוהל בצורת צריף. באחד ה'חדרים' הפנימיים שיכנת לה על הקרקע מיטת בית חולים לצורך אימון – עכשיו אנחנו יודעים שאכן זהו 'בית הספר לאחיות'. המראה המוקפד של התלמידות עם תלבושת אחידה מחוייטת עומד בניגוד גמור לסביבה המאולתרת בה הן לומדות. מסתבר שהמבנה המקורי קרס והן ממשיכות. כל הכבוד להם!

ביס אחיות כיתה ומיטה

ביס לאחיות מסדרון

החלטתי להקדיש את הפגישה האחרונה עם הסטודנטים ל'חקר מוקיר' שיטה המאפשרת להם להישען על ניסיונם המוצלח כדי להתמודד עם אתגרים יוצאי דופן. טרחנו רבות על ניסוח השאלה. התחילו מהתמודדות עם הפשע והשחיתות והדלות וכו', ביקשתי שאלה כללית יותר. בסופו של דבר הציע פיגרו ניסוח שהתקבל: "מהיכן נשאב כח ויכולות להמשך להתמודד בעקביות ולאורך זמן עם אתגר השיקום? " , הנה הנקודה… דימיתי להם לטיפוס על הר. הם במהלך המעלה. נזקקים לכוחות רבים ומבינים טוב יתר עד כמה הדרך ארוכה וקשה. עבדו מצויין, הביאו סיפורי הצלחה אישיים, עבדו בזוגות, נסחו עצות להצלחה בקבוצות קטנות והציגו אותם (מילים שלהם, לא נגעתי):

– מי שמפחד להתחיל לשיר אף פעם לא ידע מי שמתאמן לומד לשיר טוב.

– קשיים אינם מכשול אלא משאב ללמידה

– לימון בהתחלה הוא מר, כשממשיכים ללעוס נעשה מתוק.

וכו' וכו'

בסיום הייתה פרידה מרגשת, דברי התודה שלהם, יצאו מן הלב וחדרו עמוק ללבי. סטיב נתן לי שטר עם דמות של גיבור מקומי שיחרר אותם מעבדות ועליו הקדשה אישית . טקס חלוקת תעודות חיבוקים וצילומים.

 סט קהילה מסיימים

סטיב ואני 

מנהלת בי"ס לאחיות קיבלה אותתנו במשרדה היא תשמח להדרכת טראומה לבנות, יש עוד מקום לסטודנטים של מאריז.

צהריים , מפגש עם מנהיגי קהילת סיטה סוליי בקארז. מתפתחת שיחה על הגורמים והמקדמים את מהלך השיקום על פי ארבעת מימדי השיקום. בהמשך אני מבקש מהם לכתוב 'מה המצב דורש מהם' ולאחר מכן שיחה על תפקיד המנהיגות. אני מציע להם מודל רשתי של התארגנות בועדות סביב נושאים קריטיים תוך שבירת המבנה המפוצל של הארגונים וניצול מה שהם הגדירו כתרבות של 'הכלה' שהתפתחה מאז האסון. ברגע של חסד הם מבינים את המודל. העיניים נדלקות, נתתי להם להמשיך בשיחה חופשית, שאלו, התווכחו, נאמו ולבסוף החליטו לאמץ את הרעיון. הצעתי להתחיל בקטן בנקודה אחת, הסכימו על נושא פינוי הזבל מהרחובות וקבעו פגישת המשך עצמאית שלהם. גם כאן תחושת שיא מפעימה. לסיום פיליסטן נותן נאום ארוך של הלל ותשבחות. הם נותנים מתנות לנעמה ולי, שרים שיר פרידה.

סיום מנהיגים

לסיום אמרתי שאני מאמין בהם ומתפלל להצלחתם. שאבתי מאדם קהיין את המטפורה של הליכה מכאן על שתי רגליים – כח ואהבה שאיתן יגיעו רחוק.עוד פרידה מרגשת.

בערב בדירה מחכה לנו ארוחת פנקייק מפתיעה , כן, יש סירופ מייפל! (אנחנו בהאיטי?) מנו ושרונה באים להגיד שלום ונשארים לארוחת ערב. הערב הארוך מוקדש לסיכומים בכתב ובעל פה. אני מסייע לנעמה להכין מסמך רשימת קשר ומעקב אחר התפתחות הקשרים עם ארגוני סיוע אחרים. לפנות בוקר בדירה מתקשה להרדם, הסרט של האיטי עובר בראש.

חמישי, בוקר.

שתי דקות אחרי מקלחת ובגדים נאים לנסיעה אני שוב מלא זיעה (כן, אנחנו בהאיטי!) נסיעת בוקר אחרונה עם מריו ברחובות המתעוררים. פרידה מרגשת מנעמה.

נפגש עם גדעון באולם ההמתנה. סיכום נוסף וחיובי של הפעילות.

בערב, בטורונטו, נוחת לחיק החם של רם וורד. חזרתי לעולם ה'אחר' ומתקשה להשתחרר מהחוויות, משוחחים עמוק לתוך הלילה על חוויות ותמונות, שיחה המנסה לגשר על פער בין תרבויות, בין עולמות, קשה למצוא את המילים ועוד יותר את המנופים לתקווה.

לא סיכום

תם היומן על המסע להאיטי. קרוב וחזק מכדי לסכם. אחרי כל המילים נדרשות שורות שקטות, זמן לעכל, זמן לבדוק מה המחויבות הזו לוקחת לעתיד…………………..

…….. …………. ………….. … … ………………….

…… ……… ………………. …. …… …. …………

… ……………………………… ………….. …… …….

… … ………………… ……………………………..

תשובה ותפילה וצדקה…

האיטי (2)

(המשך תיעוד של רשמים מהעבודה בהאיטי. את החלק הראשון אפשר למצוא כאן, ללחוץ על התמונות להגדלה))

שני

החבר'ה מארגון AZN במחנה באטימה ארגנו לשלומית מסיבת פרידה. מדובר בחבורת מנהיגות צעירה שלוקחת אחריות לסיוע לארגון פעילות ולשיפור תנאי מחיה. הם התעקשו לנסוע איתה לסופרמרקט וואמרו לה 'תבחרי כל מה שאת רוצה ואנחנו נקנה לך' (מדובר באנשים חסרי כל שאספו פרוטה לפרוטה לשם כך, סופרמרקט זה החלום הכי רחוק שלהם).

צריך עזרה

פגישת ההדרכה הראשונה עם המנהיגים הקהילתיים.

ובערב הגיע הגשם.

שלישי

ביום שלישי בבוקר זרחה השמש על רחובות שטופים, האבק נשטף והעיר התנקתה. הרחובות חזרו לפעילות רוחשת כאילו לא היה אתמול בלילה.

הסטודנטים של מאריז מתייצבים ב8:30 למפגש עירניים, מלאי ציפיות מחייכים. חבורה משובחת. עבדנו על מיומנויות הכנה, הנחיה וסגירה של הסדנאות שהם מתכננים להעביר ולאחר מכן עבדו בזוגות על הכנת תוכנית עבודה להדרכת נושא הטראומה למורים, כמרים, אנשי צוות רפואי ואחרים.

סטודנטים טראומה

האנשים האלה נותנים תקווה להאיטי.

נוסעים ברחובות מפותלים, בדרכי עפר בין חומות, מדלגים בתוך אינספור מהמורות, מריו מתמרן בין רחובות חסומים לרחובות פקוקים לבין מעקפים קטנים. מסביב תנועה אינסופית של חיי הרחוב, נערים מוכרים שתיה מתוך שקים שעל ראשם, נשים נושאות דוכן שלם על הראש, דוכנים למכירת תקשורת ילדות עם תלבושת אחידה מפוארת וסרטים בשער חוזרות מבית הספר. פורט או פרינס מתנהלת בדרך מסתורית, שיגרה מוטרפת. אנחנו חותרים בתוך כל זה לבית הספר שם נפגוש את קבוצת הסטודנטים שעושים פרוייקטים קהילתיים.

שתיה לנהגים

הפגישה עם הסטדנטים תחת יריעה- בית ספר מאולתר. אנחנו עובדים על העברת הפרוייקטים מתכנון לעשיה בעזרת מתודה של 'ציר הזמן' . הם מסמנים אבני דרך לפרוייקט, מנסים לדמיין את התרחשותו בסופו. בהאיטי המרחק בין דיבור לעשיה הוא עצום, והחברה האלה הם חלק מהתרבות המקומית.

קבוצות טיימליין סטודנטים

יום רביעי

נסיעת הבוקר לפאקו, נעמה שומעת צלילים מוכרים מהרדיו המקומי, אנחנו מבקשים ממריו להגביר וברכב נשמע שיר מזרחי של ישי לוי המתנגן במלוא הקצב והעוצמה.

קבוצת הסטודנטים של מאריס הציגו בתחילת המפגש את מבנה ורציונל ההדרכות שהם מתכוונים להעביר בנושא טראומה,לדעתי הם מוכנים בהחלט. אנו מחפשים להם מקומות להדרכה , יאללה לעבודה.

חלקו השני של המפגש הוקדש להבנת המודל הרב מימדי של השיקום (פיזי, ארגוני, רגשי, רוחני) תוך הבנת השלבים השונים ובמיוחד המעבר הניצב בפניהם מהתאוששות לשיקום.

דיברנו על התפקיד שלהם בעניין הזה בסוף המפגש הם סימנו מטרות אישיות בתחום. הכוונה לעודד כיוון זה גם בחלק המסיים של סדנאות 'גישה לטראומה' שהם יעבירו למורים, כמרים, מנהיגים קהילתיים ואנשי רפואה.

הדבר הקרוב ביותר לשהות כאן הוא מילואים בלבנון בשנות השמונים. לאחר נסיעה מזוגזגת נוספת אנחנו עוצרים רגע בדירה מכינים ארוחת צהריים חפוזה והופ למשימה הבאה.

מתנס שכונתי

פגישה שניה עם המנהיגות קהילתית. עסקנו באתגר המעבר מהתאוששות לשיקום, בסוגי הון חברתי, באפשרות ובצורך לבנות מערכות יחסים אחרות בתוך השכונה ועם ארגוני סיוע מחוצה לה. בחלק השני של המפגש לימדתי אותם את המודל הלוגי לכתיבה והגשת בקשות תמיכה מארגוני סיוע.

העבודה עם האנשים הללו היא חלומו של כל עובד קהילתי. אפשר להרגיש בכל פגישה את התרומה המיידית.

סמוך אלינו יש משלחת קובנית, שכנים קרובים ולא אהודים בהאיטי, בכל אופן אחר הצהריים הם משדרים ברמקולים ענקיים מוזיקה נהדרת. אין מחלוקת שבזה הם טובים.

יום חמישי

בוקר בשדה התעופה, מקבלים את פניו של נפתלי, לאחר מכן מפגש ממש טוב עם גדעון מהג'וינט לאיתור ארגונים לשותפות בעבודה עם הקבוצות שלנו שיוכלו לקבל אותן כשנצא. דיברתי עם עיישה מ IRC והבטיחה שתפיץ לצוות שלה. יש יסוד לתחילת אופטימיות.

פגישת הצהריים עם הסטודנטים בסיטה סוליי. שמענו דיווח על הפרוייקטים. עשינו תרגיל 'נתינה' מוצלח.

דיברנו על חוסן קהילתי, על שלושה סוגים של הון חברתי ועל הדרך לייצר אותם. בשלב מסויים הצעתי להם את רעיון 'תעביר את זה הלאה' כמשימה אפשרית, פשוטה שלא דורשת משאבים וניתנת לביצוע כאן ועכשיו. בהתחלה התלהבו אחר כך כשהבינו שמדובר בעניין מעשי יצאה להם הרוח מהמפרשים. ככה זה כאן יש מרחק רב בין דיבור לעשייה.

ל מודל מנהיגות 2

התחבורה הציבורית המקומית מתבססת על יצור משונה המכונה 'טאפ טאפ'. הטאפטאפים הן משאיות וטנדרים שהוסבו לאוטובוסים. נוסעי הטאפ טאפ נדחסים פנימה בצורה שלא תיאמן (מה שהיה קרוי אצלנו 'ערמה תורכית') וכאשר נגמר המקום בפנים תמיד אפשר להתלות עליו מאחור. הטאפ טאפ הוא לא רק רכב הוא גם יצירה אמנותית. לכל טאפ טאפ נשמה משלו ציורים בשלל צבעי הקשת (הכתום שולט – ללמדך עד כמה רבה הזדהותם עם אחינו בציון) על אחוריו מופיעות דמויות רבות השראה אלילי העבר וההווה. לצלם טאפ טאפ זו מלאכת אמנות בפני עצמה, הם תמיד בתנועה מהירה, אף פעם לא עוצרים. והחידה האמיתית – איך ההוא מתחתית הערמה מצליח לצאת בתחנה שלו – נראה כאילו שיש לכל טאפ טאפ רק תחנה אחת, סופית.

טאפ טאפ 1

 

עברנו ליד 'תעשיית הטקסטיל המקומית' ערמות בגדים על יד הנמל ואנשים מחטטים בהן. הסחורה מגיעה במכולות של בגדים משומשים מארה"ב. ומכאן מנווטת לשפע הדוכנים שבעיר.

הבגדים אמנם משומשים אך על ידם שוק הפירות גדוש כל טוב, מנגו, אננס, בננות צהובות וירוקות פרי הלחם ועוד פירות שבחלקם הגדול לא מוכרים לי, בכמויות גדולות. הניגוד בין הבגדים לפירות בולט.

עד כאן להפעם.

רשמים מהאיטי

(מתוך מכתבים הביתה, יוני- יולי 2010)   

משתף אתכם בתמונות: המלון המפואר בו אני מתגורר, החיים ברחוב וערי האוהלים.
ומצרף דברים שכתבתי.

בפורט או פרינס. אין עבודות בניה. לא ניכרת מלאכה מאורגנת לפינוי הריסות, אך הדגל המקומי נמצא בל פינה. כמה סמליות בארמון הנשיאות החרב ולצידו משמר במדים מהודרים בטקס הורדת הדגל היומי… צריך לראות כדי להאמין.

עיר שבורה, אנשים שהיו נואשים גם קודם הפכו לחסרי תקווה.

מנו: "כשאי אפשר לצפות לשינוי מבחוץ יש להשתנות מבפנים"

פילסטין: "הרבה מליונים נשפכו על סיטה סוליי, הם חולקו בין המושחתים בפנים למושחתים מבחוץ, לשניהם יש עניין בהשארת המצב הנוכחי"

סולה: "ארגוני הסיוע מפנים לנו את הגב, באים עושים סיבוב והולכים, אתם נתתם את הנשמה הייתם איתנו"

… "ההדרכה שקיבלנו שווה יותר מכסף, היא אפשרה לנו לישון בלילות, לאכול, לעבוד, לחיות"

האנשים נראים נקיים ומטופחים, אין תחושה של עליבות ברחובות, יש תחושה של עוני עמוק, כאוס, התרוצצות, עדר בלי רועה. רוב האנשים צעירים, נראה כי תוחלת החיים לא גבוהה. החיים מתנהלים בין החורבות. מחזה אפוקליפטי של מחנה פליטים ענק בין חורבות עיר שנתקעה אי שם בשנות החמישים של המאה הקודמת.

רחוב טיפוסי

מנו אומר שיש כאן המוני NGO אך בהעדר הכוונה שלטונית, התוצאות הן מזעריות ביחס לכמות האנרגיה המושקעת.

בערב עלינו לשכונת יוקרה במעלה ההר, אספנו את גדעון בחצר מטופחת של וילה מצועצעת ששייכת לעולם אחר לגמרי מזה של העיר התחתית. גם שם המרחב הציבורי מוזנח, אין תאורה, כבישים משובשים, חוטי טלפון רפויים. במסעדה לא היה מקום, בית הגלידה עומד להיסגר ולבסוף נפגשה 'הקהילה הישראלית' בבית קפה, עם אוירה מקומית ולהקת מנגנים.

אנשים מהג'וינט, תל-השומר, תבל בצדק ואנחנו, עושים כאן דברים נפלאים. תבל בצדק מקימים מרכז קהילתי ועושים בו עבודת קודש, אך בעיקר מניעים את המקומיים להתארגן ולעשות.

ברגע זה נשמעה שאגה אדירה ברחובות פורט או פרינס, גול הובקע במונדיאל, ללמדכם שהעולם אכן מקום קטן הוא והכדורגל אופיום להמונים (דרך אגב הנבחרת שלנו היא ברזיל, הנועזים לובשים חולצות ארגנטינה)

מלון פארק 

יום שישי

העניין החשוב באמת כאן הוא המונדיאל, וברחובות שולטים הצבעים הברזילאיים, ישנם מתי מעט אמיצים המעזים לאהוד את ארגנטינה. כשנבחרת ברזיל משחקת משתררת דממה דרוכה בפורט או פרינס, כשמובקע גול נשמעת שאגה אדירה ברחובות. ההפסד של ברזיל יצר תחושה של אבל לאומי.

ביקרנו בבית ספר סן מארי המתנהל באוהלים ובחצר המבנה המקורי. שלומית ונעמה מעבירות השתלמות למורים. תחושת משפחה, יש כאן שמחה ואנושיות והוקרה לישראל. המורים שרים שיר פרידה ספונטני לשלומית.אוהלים

בבית היתומים של מאמי ז'ורז'- "שאין עוד כמוה בעולם" (עפ"י נעמה)- למדתי את כוחו של המגע , החיוך, היחס הפשוט להצית אור בפניהם של הילדים והצוות. העבודה הפשוטה של הכאן ועכשיו, של 'להיות עם'. עשינו עם הילדים עבודת יד פשוטה. הם עסוקים, מחייכים וקופצים בשיא ילדותיותם, ילדים מגיל 3 ועד 13 נאבקים על תשומת ליבי ואני חושב על נכדי (חלקם בגילם) ועל המרחק האדיר. כששומעים 'בית יתומים' חושבים על 'בית' ועל אוליבר טוויסט. בית היתומים של מאמי ז'ורז' הוא מחנה אוהלים קטן וליבו שתי נשים עם לב גדול וחיוך רחב העושות את הבלתי אפשרי, יום יום.

במעבר חד אנו עוברים לקניות לשבת בסופרמרקט מערבי עמוס כל טוב, ללמדך שגם כאן יש הכל למי שיש לו.

בשעות אחר הצהריים אנחנו בדירה מנגבים טחינה, אוכלים סלט, שומעים מוזיקה עברית. שלומית אומרת שמרגיש לה 'אמצע דיזינגוף'.

מה עשינו היום:

– הדרכה ופרידה בסן מארי ואצל מאמי ז'ורז

– גיבוש קונספט להדרכה (הלקוח מפרויקט לחוסן קהילתי)

שבת

קבלת שבת עם שירים של קרליבך. לארוחת שבת מצטרפת טל הפיזיותרפיסטית, דיונים על מסורת וחידוש, רבנים ותפקידם וכו' וכו' סלון ישראלי במיטבו.

השמחה חוזרת לרחובות פורט או פרינס, כשארגנטינה מובסת במונדיאל. כל גול מחזק את תחושות השמחה לאיד, אנחנו פוסעים ברחובות המאובקים ורואים אנשים מאושרים.

פוגשים את מנו בביתו, שותים מיץ מנגו וגזר ב'כוסות גבוהים', הוא מודה לאל שהוא גר בהאיטי ולא בארצות הברית (שם התגורר שנים רבות). מקטר כרגיל על המצב והממשלה והעם, איש חכם ועצוב.

מדאם ג'ני מפעילה חנות קואופרטיבית המוכרת עבודות אמנות מקומיות יפיפיות, אנשי הסיוע הזרים ובתוכם אנחנו מגיעים לחנות בהמוניהם, מפגש מעניין.

מה עשינו היום?

– מנוחת שבת וטיפוח צוות.

– הכנתי במוצ"ש תכנית הדרכה ומסמכים עם חומר תיאורטי לתרגום.

– המשך טיפוח קונספט 'מהתאוששות לשיקום'

ראשון

אחר הצהריים יצאנו לסיבוב בעיר. אבק והריסות בל מקום, במחנות האוהלים מתנהלים חיים מלאים פינות משחק, בתי קפה מאולתרים, אנשים לבושים יפה, הכל שוק אחד גדול. מהומת אנשים ומכוניות, זוגות מטיילים ברחובות, כתובות קיר: 'עיזרו לנו', ציורים של 'האיטי בוכה', הסברים מלפני המבול על הדרך להימנע משפעת החזירים, מתקן מאולתר לשטיפת מכוניות. ההתרשמות החדה ביותר היא כוחם האדיר של החיים, כח החיות הזורם ברחובות כשאני יודע שרוב האנשים כאן איבדו לא מזמן קרובים מדרגה ראשונה וחוו טראומה קשה ועד היום חיים בעוני נורא.סיטה סוליי

מה עשינו:

– הכנת תוכנית עבודה

– איתור רשימות ארגונים פוטנציאליים לשת"פ

– הכנת מסמך בנושא שיטות עבודה לתרגום.

שני

בבוקר עולים לפגישת עבודה של הג'ויינט במסעדה נחשבת בפטיויל. מפגש עם פנים יפות של מאמץ בינלאומי בתחום שירותי הבריאות, התעסוקה, הנגשה לנכים, חינוך וכל נעשה בשותפות ובגבה העיניים עם אנשי המקום.

פגישת ההדרכה הראשונה עם המנהיגים הקהילתיים. התאהבתי בהם!

חבורה של אנשים רציניים ואכפתיים החיים בשכונה הקשה ביותר בפורט או פרינס. מקום בו אין מערכות שירותים ציבוריות, הממשלה לא קיימת והם קמים ועושים:

סנה – עובד עם הנוער, אלכס ופטיטום – מסייעים לילדים להכנס לבתי ספר, לוסיין מארגנת את הנשים כרגע בפרויקט השגת מכונות כביסה (יחליפו את הכביסה הידנית), אפניד מנגישה את החינוך ליתומים, סנטלו – מוציא נוער ממעגל הפשיעה, פליקס ארגן קבוצת תמיכה בנפגעי טראומה, מתוך מה שלמד בפרויקט שלנו התחיל בכנסיה עם שלושה אנשים וכעת יש לו 160 משתתפים כשהוותיקים חונכים קבוצות של חדשים. החיוך שחזר לפניהם שווה לו הכל. נפתלי – עושה מפגשים חינוכיים לגיל הרך, דנסמוג מספר על פורום המנהיגות של סיטה סוליי, ארדל יזם פרויקט סניטציה שהוציא המונים לרחובות אחרי שנתן דוגמא אישית, היום הם מקימים ארגונים. מארי קתלין ז'ק – מארגנת יחד ארגוני נשים בקהילה…

במפגש עשתה החבורה הזו עבודת למידה רצינית. ב'חקר מוקיר' העלו 18 עצות טובות לפרויקט מוצלח בסיטה סוליי. לאחר מכן למדנו על 'מעגל הבריאות' והתפתח דיון מרתק.

לסיום ביקשתי מהם לתאר את ההבדל בין התאוששות לשיקום. אנשים מביאים דוגמאות מתחום הבריאות. סנה מביא דוגמה מתחום הספורט – כשברזיל הפסידו קיבלתי את זה קשה וניסיתי להתאושש, למחרת כשארגנטינה הפסידה הגיע שלב השיקום. כשהעברנו את השיחה למגרש האמיתי עמדנו על כך שפעילותם הנוכחית נמצאת עדיין בשלב ההתאוששות מכוונת להסתדר איכשהו במצב הנוכחי. יש לפניהם אתגר עצום לסייע לעצמם ולקהילותיהם לעבור לשיקום, לבניית עתיד שונה. ביקשתי מהם- לשיעורי בית- לחשוב על תפקידם כמנהיגים במעבר מהתאוששות לשיקום.

בכמה מילים – כיף לעבוד איתם, אנשים נהדרים, מתפלל להצלחתם.

ובערב הגיע הגשם.

לא מדובר על גשם אלא על שיטפון היורד מן השמיים ללא הפוגה. הכל זורם כאן, הכבישים מוצפים. חלקת האדמה הקטנה של אנשי האוהלים הופכת לעיסת בוץ דביקה. איך מרגישים היתומים של מאמי ז'ורז', איך ישן מריו הנהג שלנו. אחרי איזה לילה אפגוש את הסטודנטים מחר?

על מה חושבים המנהיגים הקהילתיים. אלוהים מה אתה רוצה מהאנשים הללו?